העובד השותק: עזיבה מפתיעה או פספוס מתמשך?
תפריט
ד"ר מאיה בן-אהרון, יועצת ארגונית למנהלים וארגונים. כיועצת אני מלווה תהליכים ארגוניים שונים בגופים פרטיים, ציבוריים ובחברה האזרחית, ומסייעת להגשמת יעדי הארגון.
ארגז הכלים שברשותי כולל ידע וניסיון משמעותי בייעוץ הארגוני, האישי והאסטרטגי, כמו גם גישה עניינית וממוקדת, דגש על חיבור בין-אישי והבנה מדויקת של צרכי הארגון.
איך פספסנו את הסימנים?
ההבנה מגיעה תמיד בדיעבד, אך היו לא מעט רמזים לאורך הדרך. ירידה בהתלהבות מהעבודה, הימנעות מיוזמה חדשה וריחוק מהסביבה הם רק חלק מהסימנים. כשהעובד הופך לשקט מדי, עונה בתשובות קצרות, ומבצע את המוטל עליו בלי להוסיף מעצמו, זו לא בהכרח יציבות – זו התנתקות רגשית. אנחנו, כמנהלים, לעיתים מתבלבלים בין "שקט" לבין "שביעות רצון," בין "אדיבות" לבין "הימנעות מדיאלוג." העובד לא התפרץ, לא כעס ולא התלונן – ולכן נוח היה להניח שהכול בסדר.
איך אפשר למנוע את העזיבה השקטה?
שיחות אישיות קבועות – פגישות אחד-על-אחד שמאפשרות לעובד לשתף במה שמעסיק אותו באמת.
ביטאו הכרה והערכה – גם העובד השקט צריך להרגיש שמעריכים אותו – באופן פומבי או אישי.
עודדו שיח פתוח ובטוח – בנו תרבות שבה אפשר לדבר על אתגרים, בלי חשש מתגובות שליליות.
הציעו התפתחות מקצועית – אפשרו לעובדים לאתגר את עצמם עם משימות חדשות או מסלולי למידה.
היו קשובים לשינויים בהתנהגות – שימו לב לריחוק, לירידה בהתלהבות או לוויתור על מעורבות בדיונים וביוזמות.
דברו על משמעות וערכים -שאלו את העובדים מה חשוב להם ברמה האישית והמקצועית, וחברו את עבודתם למטרות רחבות יותר.
העובד השותק לא באמת עוזב במפתיע, אלא רק נדמה לנו שלא היו סימנים מקדימים. הסוד הוא לא להניח ש"הכול בסדר" רק כי העובד לא מתלונן. תקשורת מתמשכת, הקשבה אמיתית ותרבות ארגונית מכילה הן הדרך הטובה ביותר למנוע את הפספוס הבא.